הדיון הציבורי על תחבורה בישראל נוטה להתמקד בפקקים, מחירי הדלק ומחסור בתשתיות. אך מאחורי הקלעים מסתתר גורם משמעותי לא פחות: רגולציה מיושנת שמתקשה להדביק את קצב החדשנות.

מוניות השירות הן הדוגמה הבולטת ביותר. המודל שלהן — נסיעה שיתופית במסלול קבוע עם גמישות תחנות — הקדים את זמנו. אך במקום להתפתח, הוא ננעל בתוך מערכת חוקים נוקשה שנכתבה לעולם אחר, ללא אפליקציות, ללא בינה מלאכותית וללא ניתוחי נתונים.

הרגולציה בישראל מתייחסת לתחבורה כאל מערכת סטטית: קווים, רישיונות, מכסות. לעומת זאת, התחבורה המודרנית פועלת בצורה דינמית — ביקוש משתנה, מסלולים גמישים, תמחור בזמן אמת. הפער הזה יוצר חסם כמעט מוחלט לכניסת פתרונות חדשים.

יזמים בתחום התחבורה השיתופית נתקלים שוב ושוב באותה בעיה: אין מסגרת חוקית שמתאימה למודל היברידי — לא מונית, לא אוטובוס, לא הסעה פרטית. התוצאה היא קיפאון: רעיונות קיימים, טכנולוגיה זמינה, אבל אין אפשרות ליישום.

בינתיים, הציבור משלם את המחיר. אזורים שלמים נותרים ללא מענה תחבורתי בשעות מסוימות, פריפריה עירונית מוזנחת, ונהגים שמוצאים עצמם מחוץ לשוק. דווקא בתקופה שבה המדינה מחפשת פתרונות להפחתת עומסים וזיהום, היא מונעת שימוש במודל שיתופי יעיל.

בשנים האחרונות נשמעים קולות לשינוי. ועדות, פיילוטים והצהרות — אך בפועל, השטח נותר ללא מענה. ללא עדכון רגולטורי עמוק, ישראל עלולה להישאר מאחור בעוד ערים בעולם מאמצות מודלים חכמים וגמישים.

העתיד של התחבורה אינו תלוי רק בטכנולוגיה — אלא בנכונות לשחרר אותה לפעול.